[אין_קול] השיעור היום יוקדש לכניסתו החזקה של האימפרסיוניזם אל השירה העברית החדשה. ה'יזמים' השונים, רומנטיציזם, מודרניזם, אימפרסיוניזם, הם מושגים שאנחנו בכל ביקורת משתמשים בהם ובכל זאת החשיבות שלהם היא לא מוחשית בדרך כלל כאיזו תוספת דרמטית לתוך המחשבה הביקורתית בכלל והמחשבה על ההיסטוריה. אחרי שהמושג הופך ל'יזם', הוא בדרך כלל הופך לאיזה מין אמת מופשטת ואנשים מגלגלים בה כאילו זה איזה דבר מובן מאליו ושמנו לב בתוך ההקשר העברי החדש שכניסתם של 'יזמים', כלומר של זרמי מחשבה, זרמי רוח ותרבות, סגנונות מביאה איתה הרבה יותר מאשר צביון או סגנון אלא שהדבר הזה קשור בהשקפת עולם ובעמדה בסיסית מאוד מאוד שונה בכל מקום, כלומר לדבר באופן משכילי הוא דבר הרבה יותר רציני, הוא לא רק עניין שקשור בדעה כזאת או אחרת ביחס למסורת או ביחס לחידוש אלא היא קשורה באיזו דיספוזיציה כוללת של האדם בעולם. עם כל 'יזם' נכנס אל תוך עולם המחשבה האמנותי כולו בעצם מושג אחר או סוג אחר של אדם, של עמידתו בעולם ובעקבות זה, גם רגישות אחרת למהו שיר וכל מכלול היחס בין אדם, שיר, עולם, אדם, שיר, עולם, אומה, תרבות, שפה הולך ומשתנה בתוך הדברים האלה. עם כל 'יזם' משתנה סולם הרגישויות, לפעמים עצם הרגישויות לדברים. המשורר הראשון שנדבר עליו היום הוא יעקב פיכמן. יעקב פיכמן בא מתוך עולם פחות רוסי, אפשר לומר, מעולמם של ביאליק, טשרניחובסקי וזלמן שניאור שהכרנו כרגע או יעקב שטיינברג. הוא בא מאזור ולאכיה, מהאזור הקרוב לרומניה של היום, דרום אוקראינה המערבי יותר והדבר הזה מהותי משום שלגבי האישיות היוצרת שלו, כמו זו של טשרניחובסקי למשל, הנוף, הדבר שהקיף אותו באופן פיזי בילדותו היה דבר עקרוני מאוד בתפיסת עולמו. העולם השירי שהוסיף אותו בן דור ביאליק, שוב מין תלמיד של ביאליק, אל עולמה של השירה העברית הוא כל כולו קשור בתפיסת המרחב, הנוף ואנחנו נראה מיד מהו הדבר או מה הכיוון או מהי משפחת הרגישויות שהוא מתחיל לפנות אליה ולפתח אותה באופן יוצא מן הכלל רגיש. השיר שנפתח בו נקרא ׳לובן בענן׳. ״כגמול הפרי ״יגמול לאט הסער בלב עולם. ״תילי העננים תלויים בשלים, כבדי עסיס, ״רק מער ילבין אי שם. ״כצוהר אל הפנים. ראה, ״בין בתרי עב, כנד חונים, ״צף אור מן המצולה, וחד כתער, ״כצריח רם מתוך צמרות גנים, ״את זוך צלמו אל כחול האופל יער. ״הו, זוך רחוק. הו, לובן אלוהים. ״כלאות רזים, שורטט ביד פלאים, ״לך ישקוט עולם על תהום קודרת. ״כה גם דמותך כקסם לא נפתר ״קוראה לי מעמקי תבל נסערת, ושיא יומי ״יקר סודה עוטר״. קראתי את זה שוב בהברה ישראלית לפני הכל כדי להבליט את המילים עצמן, כדי שלא יסתתרו בתוך הזרות של המבטא. צריך גם להדגיש שכאן מילים כמו ׳מער׳, צורה מקוצרת של ׳מערה׳, ׳יער׳, יערה, ישפוך בצורת העתיד, ואקרא את זה עכשיו בתוך המצלול ובתוך ההברה האשכנזית. ״כגמול הפרי, יגמול לאט הסער ״בלב עולם. תילי העננים ״תלויים בשלים, כבדי עסיס. ״רק מער ילבין אי שם. ״כצוהר אל הפנים. ראה, בין בתרי עב, ״כנד חונים, צף אור מן המצולה, ״וחד כתער, כצריח רם מתוך צמרות גנים, ״את זוך צלמו אל כחול האופל יער. ״הו, זוך רחוק. הו, לובן אלוהים. ״כלאות רזים, שורטט ביד פלאים, ״לך ישקוט עולם על תהום קודרת. ״כה גם דמותך כקסם לא נפתר ״קוראה לי מעמקי תבל נסערת, ״ושיא יומי יקר סודה עוטר״. השיר הזה הוא שוב, כמו שיריו של שטיינברג הראשונים שקראנו, הוא סונט, הוא שוב סונט מדויק מאוד שמכיל תפנית חדה בין החלק הראשון, האוקטבה, לבין החלק השני, הסקסטט. אחרי החלק הראשון שהוא תיאור, באה קריאה אליו, ״הו, ״זוך רחוק״, ואחר כך הטרצט השני, החצי השני של הסקסטט, פתאום פונה גם לאיזו דמות נשית, אל דמות של אהובה שצומחת כדבר הדומה לאור הניבט מעננים, אבל אני רוצה לחזור אל הפתיחה ולעיקר של השיר הזה. כותרתו ׳לובן בענן׳. השרי הזה מופנה כל כולו אפילו לא לענן אלא לתופעת ההתבוננות בענן ולחלק הבהיר יותר שבתוכו. השיר הזה הופך את הענן, את התופעה האמורפית הזאת ששייכת כל כולה לראייה, כל כולה לדבר שהוא חולף והוא אפילו לא עצם שנשאר בנוף, כמו הר או עץ או בית. הדבר הנוסע הזה שכל כולו גם הוא מופת של דבר שחולף, כלומר הוא גם סמל של דבר שאין לו קיום. בתוך האין-קיום הזה ברור שההתבוננות היא דבר חולף אל דבר חולף. הדבר הוא רק תלוי בקשר החושי שמתרחש להרף עין בין אדם ותופעה. הדבר שקורה כאן חולף כמו אור, הוא תנאי אור, הוא תנאי תאורה, הוא מעקב אחרי דיבור שמנסה מצידו לעקוב אחרי תופעת ראייה ונוף. לא זו בלבד שהעניין הוא כאן חושי, ההפנייה אל החושים מתרחשת בוודאי כבר בשירה הרומנטית ואנחנו רואים את זה בצורה החזקה ביותר אצל ביאליק וטשרניחובסקי, אלא שמה שקורה כאן הוא איזה מין שוב שיעור, איזה מין רצון לעדן ולפרט ולפרק גם את הראייה וגם את המראה וגם את המגע ביניהם. באיזשהו אופן המקום שבו מתרחש השיר הוא לא באדם ולא בעולם אלא באיזו נקודת ביניים, באיזה מין אמצע, באיזה מין תווך. המחשבה על האימפרסיוניזם היא לכן רצינית. כזכור, האימפרסיוניזם הוא איזה מילה דרוגטיבית שאמרו כמה מבקרים כשהם ראו את התערוכה הראשונה של גדולי הציירים של הדור ההוא שזכורים היום כגדולי הציירים, כמו מנה ומונה ופיסארו וסזן ורנואר, והמילה הזאת באה להוקיע אותם על כך שהם לא ציירו דברים. הם לא ציירו עצמים, עכשיו לא ציירו גוף נשי מתוך איזה ידיעה מעמיקה של האנטומיה ולא ציירו עירום גברי מתוך הידיעה הלא פחות רצינית של המוסקולטורה של הגוף וכן הלאה. אלא הם ציירו את הדברים כפי שהם נראים ברגע חולף. הדבר החולף שבזה המרפרף שבזה, נראה להם בזיון גמור של הפרויקט הגדול של האמנות לייצג את העולם כביכול כפי שהוא, אותו מושג שכונה באותם ימים 'ריאליזם'. ברור כמובן שריאליזם הוא מילה הרבה יותר מסובכת מכל מילה אחרת, משום שהמילה אמת שגלומה בתוך המילה הזאת, היא דבר מרפרף מאוד ומאוד חמקמק. וקשה לדעת בין עם מי דבר הוא אמת כזאת. מי שיראה את מה נראה בעיני אותם מבקרים כאמת, יראה שהיא רחוקה מאוד מהמושג שלנו על הודות אמת. הנשים שציירו שם או הגברים שציירו שם, היו משופצים ומשופרים מאוד מאוד. הם היו בעצם אידאלים מאוד ורחוקים מאיזה מושג -- זה אמת שמישהו רצה להאמין בנכונותה בתוך הקשר אמנותי מסויים באמצע המאה ה-19, ומול האמת הזאת שהוכתבה על ידי מבנה חינוכי מאוד נוקשה של האקדמיה לאמנויות יפות בפריז, מי שחרג מזה היה בדרך כלל גם הוקע מתוך ההקשר המחייב הזה. אחת מדרכי ההוקעה מתוך ההקשר הזה היה הביטוי אימפרסיוניזם, שהוטל באותה קבוצה של ציירים, אבל והציירים האלה אחזו את המושג שהוטח בהם והפכו אותו לאידיאל. האימפרסיה והמילה הזאת היא בוודאי אחד הדברים המכריעים ביצירת המושג שאנחנו עוסקים בו עכשיו מהמון כיוונים של מודרניזם. המודרניזם, ה'יזם' של המודרניזם ניזון הרבה מאוד מה'יזם' של האימפרסיוניזם, משום אותו דבר שבהתחלה היה כל כך מבזה והוא שלא הדבר, לא האובייקט הוא העיקר בו וגם לא הסובייקט, לא הדובר, לא הרואה, לא האדם שרואה, אלא איזו התרחשות, איזשהו דבר שהוא ביניהם. ושהוא קורא בין האדם והעולם והדבר הזה הוא איננו נתפס בעצם, והאמנות פתאום רוצה לעסוק בדבר בלתי נתפס. לא משום שהוא חמקמק כמו מחשבה, אלא מפני שהוא מתרחש ושהוא זורם. הוא נמצא במקום שאין לו קווי מתאר, הוא לא רעיון מוגדר, הוא בוודאי שלא סמל ומצד שני הוא גם לא יכול להתחיל ולהיגמר משום שהוא מצוי בזמן. ומהו באמת הזמן? הזמן הוא איזה התרחשות שאנחנו בעצם לא יודעים להגדיר אותה. המושגים שלנו על זמן, הם עשויים נגיד ממניה דיגטלית של השעות, של הדקות, של שניות. אבל מהו באמת הזמן? האמנות של הספרות ושל המוזיקה, העבירה את המישור הזה של התרשמות אל החוויה בזמן וניסתה לגעת באיזה תופעה בתוך החוויה על ידי האמנות שלה, האמנות שמתרחשת בזמן, כלומר הלשון, המוזיקה, המחול. האמנות שמתרחשת בזמן עוסקת לכן עכשיו באיזה דברים שמתרחשים בזמן והזמן של השיר והזמן של המתואר, הולכים ומוצאים זה את זה לאיזה מין דיאלוג, אולי אפילו ממש איזה מין התגפפות זו עם זו. הפתיחה של השיר שמה אותנו מול העננים, כשההתרחשות הזאת קשורה במחשבה על התרחשות אחרת והיא של פירות ההולכים ומבשילים. "כגמול הפרי, יגמול לאט "הסער בלב עולם, תלי העננים "תלויים בשלים, כבדי עסיס." ראו כמה מעניין, מה שהולך ומבשיל כביכול כמו פרי הוא סערה. כלומר הענן הולך וצומח, הופך לאיזה ישות מלאת אנרגיה. העננים 'תלי עננים', הר כזה גדול, 'תלויים הם בשלים 'כבדי עסיס', הם מלאי מים לקראת הגשם אבל ההתרחשות נמצאת בתוך השיר, בתוך הדימוי המעניין שהופך את כל הדבר הזה כתהליך טוב, כתהליך אחר, כדבר שצומח לקראת משהו. אנחנו מבינים גם שהיות וצומחת סערה הולך וצומח חושך, הולך וצומח היעדר אור. הולכת וצומחת אנרגיה קשה, לכן חשוב עכשיו אותו מאבק בתוך הבית הראשון, 'רק מער ילבין אי שם', בתוך הענן השחור יש פתאום חלק לבן, שזו מערה של אור שבאה מאחורנית, ראו כמה התיאור הזה הולך והופך את ההתרחשות שנראית לנגד העיניים למין עלילה. אבל העלילה הזאת לא קרתה לאף אחד, אף אחד לא מת, אף אחד לא חי, אף אחד לא התאהב, אף אחד לא התאכזב. לא במישור הזה זה נמצא, אלא זה הכל בתוך שורה של אסוציאציות שצומחות למראה ענן. וזהו צוהר אל הפנים, ברור איפה שהתנועה הזאת שיוצרת האסוציאציה הסמנטית של העולם המטאפורי, פירות, מערה, פנים, יוצרת תהליך אל תוך הענן שהוא גם תהליך אל תוך האדם. אלא שתי תנועות והכל נובע מן המראה, זה יוצא מכאן ולא יוצא מכאן. 'ראה' הוא אומר, מצביע אל קוראו, מצביע אל הקהל, זהו פתאום תפקידו של המשורר, הוא לא הגיבור, הוא עד. הוא מציג את התהליך הזה כאילו הוא חשוף לכל אדם, הוא מצייר תמונה, "ראה בין בתרי עב "כנאד חונים," הם עומדים כמו הנאד של הנוזלים בקריעת ים סוף. "צף אור "מן המצולה," וראו איזה מטאפורה הוא לוקח כאן לגבי אור, אור "חד כתער," זה המישור החדש לגמרי שנפרס כאן. ביאליק תיאר אורות באופן וירטואוזי, אלא שהוא לא היה לוקח מטאפורה כזאת, שאור יהיה חד ויתן לה איכות של סכין. המעבר מחוש לחוש הוא אופייני לפואטיקה של ה'יזם' הזה, של האימפרסיוניזם בפואטיקה של השירה. על ידי זה מפעילות המילים מישורים רחוקים של תודעה, ויוצרות איזה שהן צירופים מפתיעים שמפעילים את התודעה כישות חושנית מועצמת. הצירוף הזה מכונה סינסתזה, זה סוג מסויים של צירוף בין דברים שהם קשורים לחושים שונים מאוד. וכשהוא ממשיך את אותו דימוי של אור שעולה מן המצולה, הוא אומר 'חד כתער' ומצרף לו עוד דימוי, "כצריח רם מתוך צמרות גנים, "את זוך צלמו אל כחול האופל "יער." הוא יערה, הוא ישפוך את האור שבא מן המצולה אל כחול האופל, אל הכחול של החושך שבא עם הסערה. התמונה היא מעניינת משום שהוא מעלה אור דווקא מלמטה ושופך אותו כלפי מעלה, כלומר התמונה הזאת היא חד פעמית, היא מיוחדת במינה, איך לצייר אותה בדיוק, כל אחד יצייר אותה בדרכו, אבל אתם שמים לב איזה אושר עצום של כלים פועל כאן כלהגדיר יחסים בין אור אחד לאור אחר. והם בעצם רק בהיר וכהה. עכשיו בא חלקו השני של הסונט, שהוא על פי דרישתו של הז'אנר העתיק הזה, מקומה של התפנית. "הו, זוך רחוק, הו לובן אלוהים. "כלאות רזים, שורטט ביד פלאים, "לך ישקוט עולם על תהום קודרת." כאן עובר המשורר אל תחום הסמל הגדול, הוא הופך את מה שהוא ראה לאיזו אמת גדולה, זאת התפנית. 'הו, 'זוך רחוק, הו לובן אלוהים.' הפתוס שבזה מאוד גלוי, אבל שימו לב שהוא רוצה לתת בדרכו של ביאיליק, אבל בצורה אחרת לגמרי איכות של אלוהות לאור בתוך הענן. כלומר לאור הקונקרטי, להתגלות המיוחדת של אור בשעה מיוחד. זהו לובן אלוהים, הלובן בענן הוא לובן אלוהים. לא צריך עכשיו מרבי דרשנות, כדי לראות שהדבר הזה מוליך אותנו לאיזו מחשבה קיומית. שבתוך חשרת העבים של הסערה ולדאגה של התלאות וכן הלאה, בא איזשהו אור פלאי ממעמקים ושלא ברור אם הוא בא מתוך האדם או אם הוא בא מתוך העולם. הדבר הזה לא מפוענח, הדבר הזה גם לא יתפענח, עניינו של השיר האימפרסיוניסטי, הוא לא להבהיר מה או מי ולמה ומעין. בשום אופן לא, לדבר יש איכות של אמת וגם יותר מזה, כלומר יש סמל שנארג בתוך המראה הזה. ואז הוא עובר אל דמות האישה, מול לובן אלוהים 'אור', לובן אלוהים עכשיו הבית השני הוא, "כה גם דמותך "כקסם לא נפתר קוראה לי מעמקי תבל נסערת, ושיא יומי "יקר סודה עוטר." כלומר הנוכחות הנשית בחיי הדובר וגם היא לא ברור מי היא ומהיא ומה מעשיה בחייו, כל מה שהיא מקבלת הוא להיות דומה לאור הבהיר, האלוהי, שמביא איזה עוצמה מן המעמקים אל תוך השחור הגדול של הסערה 'תבל נסערת'. ההקדשה של שיר גם אם בסופו הוא הופך לחלק מאמת קוסמית, או אמת אוניברסלית של הרגש, לאור בתוך ענן, הוא הדבר המהפכני והוא הדבר שמחזיק בתוכו כאן אנרגיה מודרניסטית בלתי רגילה.
