[אין_קול] השיעור הזה יוקדש לביאליק. זה יהיה אחד משני שיעורים שיוקדשו לו משום שביאליק יצר איזו תחושה של מרכז בתודעה התרבותית העברית, בדור ההוא, כלומר משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20. הוא יצר בו בעצם יצירתו ונוכחותו וכלל פעילותו, הוא יצר מעין ציביליזציה שהקיפה אותו. פרסומו הבלתי רגיל יצר סביבו איזו הוויה סימבולית. ביאליק הפך מהר מאוד ולמעשה כבר סביב 1900 בהיותו בערך בן 30, איזו תחושה שהוא מסמל את התהליך של התחייה הציונית בתרבות בעצם נוכחותו. הוא הפך אחר כך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר וגם אולי החשובות במובן המכריע ביותר, בעיצוב התודעה התרבותית, התחושה הלשונית וסדר היום הערכי של הדור. אני רוצה לפתוח היום בשיר מעט שולי יותר, פחות מפורסם שאותו הוא כתב באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, 'בתשובתי'. שיר שבונה חוויה סביב תחושתו של בחור צעיר יהודי שיצא מביתו, מבית המסורת ומן העיירה, מבית הוריו, מתחומם של הסבא והסבתא, יצא על העיר וחזר. התשובה כאן עשויה שני ממדים, שיבה, שיבה הביתה ותשובה במובן של חזרה בתשובה. אקרא אותו שוב קודם כל בהברה ישראלית ואחר כך בהברה אשכנזית. "שוב לפני זקן בלה, "פנים צומקים ומצוררים, צל קש יבש, "נד כעלה, נד ונע על גבי ספרים. "שוב לפני זקנה בלה, "אורגה, סורגה פוזמקאות, פיה מלא אלה, קללה, ושפתיה תמיד נעות. "וכמאז לא מש ממקומו חתול ביתנו "עודו הוזה בין כיריים, ובחלומו "עם עכברים יעש חוזה. וכמאז באופל מתוחים "קורי ארג העכביש מלאי פגרי זבובים נפוחים "שם בזווית המערבית. לא שוניתם מקדמתכם, "ישן נושן, אין חדשה. "אבוא, אחיי, בחברתכם. יחד נרקב "עד נבאשה", ועכשיו שמעו את זה בהברה אשכנזית וראו איך מצטרף לדיבור איזה זרם תחתי עז מלא אלימות, כעס וגועל. "שוב לפני זקן בלה, "פנים צומקים ומצוררים, צל קש יבש, נד כעלה, "נד ונע על גבי ספרים. שוב לפני זקנה בלה, אורגה, סורגה פוזמקאות, "פיה מלא אלה, קללה, ושפתיה תמיד נעות. "וכמאז לא מש ממקומו חתול ביתנו עודו הוזה בין כיריים, "ובחלומו עם עכברים יעש חוזה. "וכמאז באופל מתוחים קורי ארג "העכביש מלאי פגרי זבובים נפוחים שם בזווית המערבית. "לא שוניתם מקדמתכם, ישן נושן, אין חדשה. "אבוא, אחיי, בחברתכם. יחד נרקב עד נבאשה". אין שום קושי לראות איך רק בנגינה המקורית של השיר נמצא בתוכו הזרם היצרי הזה, איך הרגשות העזים, התחתיים, הלא סימפטיים האלה, מצטרפים דווקא בגלל המקום הזה שביאליק נותן לדגשים ליפול על עיצורים. השיר הזה עשוי גם הוא מצלילים. להגיד 'שוב לפני זקן בלה, 'פנים צומקים ומצוררים' זה דבר אחר לגמרי מאשר להגיד 'שוב לפני זקן בלה, 'פנים צומקים ומצוררים', וזאת הדיבוריות של השיר הזה שהלכה לאיבוד ועל זה אי אפשר שלא להצטער, אבל אפשר בקלות לראות ולהחיות את החידוש, את החיכוך העז שיוצר שיר כזה באמצעות הצליל סביב החוויה הזאת ולהעלות באמצעותה חוויה נדירה מאוד בתוך עולמה של השירה העברית והיהודית חוויה אנטיפתית, חוויה של פגישה רעה, פגישה שיש בה ביקורת ויש בה מיאוס ויש בה הרבה מאוד גועל. ברור, הרי הרבה אנשים חשו גועל גם קודם לכן. ברור מצד אחר שאולי חלק מן הגועל הזה קשור באיזה מין תחושה שעוד קשורה באיזה אדם שקרא את שירת ההשכלה שהתבוננה באופן די מבזה על עולמם של אנשי היהדות המסורתית שביאליק אמנם נולד בתוכה, צמח בתוכה ויצא ממנה זה מקרוב ולא יצא ממש, אבל העיקר הוא זה שהדבר הזה שקשור בגועל פיזי כזה ושמציג בצורה כזאת את הזקן והזקנה, מופיע כאן לא בפשטות אלא מתוך תחושה הרבה יותר רצינית שהקשר שלו עם העולם הזה לא ניתן לניתוק. אחרי שהוא פוגש את הזקן והזקנה ולצדם את החתול ואת העכביש, הוא אומר 'אבוא, אחיי, בחברתכם. יחד 'נרקב עד נבאשה', והצליל האדיר של הסיום שמופיע כאיזה מין הפתעה, הרי איש לא מעלה על דעתו כשהוא אומר 'לא שוניתם מקדמתכם, 'ישן נושן, אין חדשה', איש לא מעלה על דעתו שהוא יצטרף אליהם ובעיקר שמה שהולך להתחרז עם 'אין חדשה' זה המילה 'נבאשה', וההצטלצלות העזה של העיצורים והתנועות האלה עוד נשמעת שניות רבות אחרי ששומעים את השיר והמילה החזקה בו היא צחנה, היא בואשה, היא הצליל של הריח הרע. אנחנו צריכים רגע לחזור ולראות את ההעמדה הקלאסית מאוד של הגיבורים בשיר, הרי הוא מעמיד בו באופן מאוד אידיאלי, כלומר מזוקק, את הלמדן היהודי, הזקן שיושב על הספרים ולומד ואת האם או הסבתא הזקנה סורגת גרביים. התמונה היא לכאורה עוד אידיליה מסורתית, אלא שהזקן הזה מוצג כאן אפילו לא כאיש אלא כצל ואפילו לא של אדם אלא של קש יבש ואת הצירוף 'נד ונע' שאולי מישהו שומע קללת קין ברקע הזה, הוא נותן לו כמישהו נע כמו צל קש יבש ותנועתו על גבי הספרים, התנועה הלמדנית המחזורית, היהודית, הכל כך אופיינית מופיעה כאן כתמונה מבזה. הפנים הצמוקים של הזיקנה מופיעים לא כדבר מלא הוד אלא כדבר מבזה, גרועה ממנו הזקנה. מי היה מעלה על דעתו להראות סבתא סורגת באור של אישה שהיא כבר איבדה את תבונתה והיא מקללת בלי הרף כאיזה מין אוטומט, 'פיה מלא אלה, קללה, ושפתיה תמיד נעות', ובמחווה היא לא פחות ממרושעת. ביאליק אורג כאן את המילים האלה שחוזרות על עצמן באיזה מין צורה אוטומטית, 'פיה, מלא, אלה, קללה, ושפתיה תמיד נעות'. המבצע את השיר, האומר את השיר נאלץ ממש לחכות באופן גרוטסקי את תנועת הרטט של אנשים שאינם שולטים כבר בדיוק בתנועותיהם. משהו סקלרוטי לגמרי שפוך על התמונה, וביאליק עושה הכל ובווירטואוזיות מופלגת כדי ליצור את זה, אפילו להכפיל את המילה 'אורגה' ב-'סורגה', הרי היא לא מוסיפה שום דבר ה'אורגה' אבל להגיד 'אורגה, סורגה 'אורגה, סורגה' זה איזה דבר אוטומטי. מכוער, נטול תבונה, אין בו ודאי שום רגש, אלא רק איזו איבה כללית. אחר כך הוא יוצר הקבלה בין שתי החיות הטמאות האלה. חתול ועכביש והזקן והזקנה, הרי הם עומדים זה מול זה, זוג מול זוג. ולא צריך עין דרשנית במיוחד כדי לראות שמול הזקנה הסורגת יש עכביש. כלומר, ארג העכביש קורי ארג העכביש מה שההשוואה בין זקנה האם היהודיה המסורתית, ועכביש? הרי אם אנחנו חושבים מחשבה מיתולוגית המיתוס שנרמז לנו של ארכנה, ההיא, האישה היווניה, הזנוחה, שהפכה לעכבישה אותו דבר שמדבר על בתולים שהזקינו, משהו בהעמדה הזאת הוא הרבה יותר ממכוער. יש בו איזו מין, איזה מין ביטוי של כעס נורא. רגשות כפולים, משולשים, מרובעים כל מיני סוגים של מיאוס, מיאוס פיזי, מיאוס אסתטי, הרגשה שגם איש לא שם לב לבואו. הרגשה שהדבר הזה חוזר על תמונה קדמונית שוב לפני, שוב לפני, וכמאז, וכמאז באופל מתוחים. הדבר כאילו נמצא על רצף אינסופי, והוא לא מוצג כאיזו תמונה אידילית ארוכה, אלא תמונה של ריפיון, ניוון, אוטומטיות, היעדר כיוון, סטטיות. הבית האחרון, פה אנחנו שמים לב לנקודת המגע האופיינית כל כך לפואטיקה של ביאליק. שנקודת הסיום עשויה מאיזו הפתעה גדולה. וההפתעה הזאת איננה רק איזה פאנץ' ליין או איזה הפתעה לוגית, היא יוצרת מצב חדש שבו השיר מסתיים במצב טעון ולא נפתר. מה זה הדבר הזה. אני חוזר אליכם כדי להירקב. אנחנו נמצאים בתוך קונפליקט. ברור שההכרעה לחזור היא כאן לא שיבה שיש בה איזו מין השלמה והרגשה של שייכות מתוך המשך אורגני שיש בו חיים. אלא זאת הודאה בתבוסה. מצד שני איזה הרגשה שאין מוצא מזה. ושהשייכות היא דווקא עם זה. ראו איזו מין נוכחות יש לשיר כזה. השיר הזה איננו מבטא רעיון אידאלי בדבר איזה תיקון של עם. החידוש שבו הוא היכולת לבטא רגש ומצב נפשי סבוך שכזה, אופייני לבני הדור בנאמנות כזאת, ומתוך פיקחון כזה, וגם רצון לתת לרגש המכוער, הקונפליקטואלי נוכחות תרבותית, וליצור את החיץ בין הדורות הדור של המסורת, דור האבות, הסבים, הסבתות, והדור החדש הרוצה לחולל מהפכה, כדור טראומטי. לא כפתרון, אלא כבעיה. החשיבות האדירה של ביאליק בתחום הזה של שיר בתשובתי נכנס אליו ובונה אחר כך שורה של שירים, היא בהיותו נוגע דווקא במימד טראומטי של הדור. השיר הזה עושה את זה בפשטות, אבל הפשטות הזאת היא סימן הדרך. היא הדבר שמבהיר שהשירה הזאת היה חשוב לה לא פחות מלשרטט איזה מאווי אידאלי או פתרון, חשוב היה לה ליצור עוד הרבה לפני כן אדם שמסוגל להביע את עצמו בעומק פסיכולוגי, ובנאמנות למכלול של רגשות. שהם לא רק נוגעים באידאות אלא בהתרחשות פסיכולוגית טעונה. ברור שמה שנמצא כאן הוא בעיה של אדם מתבגר, איש צעיר בזיקה לדור האבות. והפתרון שהאיש הזה מציע איננו דווקא הפתרון המאווה, של מורד שיצליח במרד שלו, יעזוב את בית הוריו או יפגוש את אביו ליוס כמו אדיפוס במיצר וימגר אותו מן הדרך וילך לבדו. לא. הקשר עם דור האבות סבוך יותר. הקשר שיוצרת השירה הציונית עם דור האבות איננו קשר של ניתוק. ובמקום הזה הוא גם הרגשה שהקשר הזה מכיל דברים קשים. השיר הזה אינו אלא כניסה אליהם, ולא פירוש שלהם. משהו בהרגשה שהאדם בן הדור הזה נמצא גם בתחושה של מצוקה שבעקבותיה הוא הולך אחורה ולא קדימה, ושהיחס בין אחורה וקדימה הוא מתח. ושבתוכו האדם בן הדור מצוי. קל לראות כאן איך ביאליק הצעיר כבר מציע דבר מאוד רלוונטי לדור הזה, לא רק במובן שהוא משרטט אידאלים או מטרות פוליטיות, אלא שבו הוא מבטא את הדור. כלומר הוא יוצר מדיום שבו בעיה אוניברסלית בתוך ההקשר התרבותי היהודי, מקבלת פתחון פה. נותנים למילים. ביאליק נותן כאן מילים למישורי נפש, שקשה מאוד היה לתת להם ביטוי אי פעם בתוך ההקשר היהודי. מקום שבו יש אי התאמה, שבו היוצא דופן מדבר. שבו הבלתי מתאים מפרש את אי התאמתו. ולא בצורה של מרד, אלא בצורה של שיבה. יש בו איזה מימד של כניעה. לא צריך שיעור בספרות כדי לדעת שהנכנעים רבים לא פחות מן המורדים, ואולי אפילו רבים מהם. והסכמה של ביאליק לבטא בעצמו רגשות שיש בהם צד של עלבון הרגשה שהמעשה שלו יש בו, בהשוואה לאידאל של הנעורים הכל כך אופייני לדור ההוא, יש בו איזה תבוסה. איזו הליכה אחורה. להיות רופס, מצחין למעשה. המקום הזה שביאליק נכנס אליו, המקום של כותב הטראומה של הדור, דווקא הוא אחראי להיותו כל כך מפורסם. הפרסום האדיר שלו שבאמת אין לו אח ורע עד היום, ושבזכותו כינו אותו אחר כך, שלא בטובתו משורר לאומי, ואני אחר כך אגע במושג הזה ובמשמעותו, קשור דווקא במימד הזה, שבו הוא הולך ויוצר איזו נאמנות אל מימד טראומטי, חולה של הדור. [אין קול]
