[אין_קול] שלום לכם! הדיבור בשיעור הזה יעסוק בשירה העברית החדשה. השירה הזאת שנכתבת בלשון העתיקה, אחת העתיקות ביותר בתרבויות היא אחת השירות הגדולות ביותר של העידן המודרני למרות שמדברים בשפה הזאת מתי מעט, יחסית לאוכלוסית העולם, נכתבה בה שירה גדולה. והשירה הזאת מתרחשת כולה בתוך הקשר שהוא הדיבור העברי החדש. הדיבור הזה הוא עניין שצריך להקדיש לו דיבור לא קצר משום שהוא לא דבר מובן מאליו שלא כמו הלשונות האירופאיות שמוכרות לנו: האנגלית, הצרפתית, הגרמנית ושלא כערבית וגם לא כיוונית ולא כסינית, השפה הזאת נשארה באיזה מן מצב של על גבול התרדמה לאורך עידנים ארוכים. ובעצם לא דיברו בה בלשון היומיום לאורך למעלה מאלפיים שנה. העובדה הזאת היא הדבר שעומד ביסוד כל התפיסה שלנו את התרבות העברית והישראלית ובתוכה את הסיפרות העברית החדשה ובתוכה את השירה הזאת. אני רוצה לפתוח לפני כל דיבור אחר בשיר מודרני מפורסם. השיר הזה הוא של נתן זך הוא נכתב לפני כ-50 שנה, הוא אחד השירים המפורסמים ביותר בתרבות הישראלית הוא גם שיר מרשים מאוד, אבל מה שמתרחש בו הוא חשוב עוד יותר מהיותו מרשים. הוא עוד לפני כל דיבור ידגים בפנינו איזה מן שפה היא העברית של השירה החדשה ודרכה גם מה היא העברית הזאת שאנחנו מדברים בה ומתייחסים אליה כאילו היא עובדה מובנת מאליה, מדברים בה במכולת, מדברים בה בגן הילדים, בבית החולים, בצבא בכל הקשר. השיר נקרא "רגע אחד". "רגע אחד שקט בבקשה" "אנא. אני רוצה לומר דבר מה. "הוא הלך ועבר על פני. "יכולתי לגעת בשולי אדרתו. "לא נגעתי. מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי. "החול דבק בבגדיו. "בזקנו הסתבכו זרדים." "כנראה לן לילה קודם בתבן. "מי יכול היה לדעת שבעוד לילה יהיה "ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן. "לא יכולתי לדעת. אינני מאשים "אותו. לפעמים אני מרגיש אותו קם "בשנתו, סהרורי כמו ים, "חולף לידי, אומר "לי בני. בני. "לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי." כל מי שיודע עברית ומדבר בה היום מבין כל מילה. לא זו בלבד שהוא מבין בה כל מילה, זו השפה שאנחנו מדברים בה. זו השפה של העברית העתיקה כפי שהיא במובן רב קמה לתחייה. והפכה ללשון דיבור. השיר הזה כתוב בעברית מדוברת העברית כהוויה מדוברת היא המקום, היא התווך שבו מתרחשת השירה העברית החדשה הזאת. אבל כל מי שיודע עברית מרגיש כאן משהו. מרגיש שזאת גם העברית שלנו וגם עוד משהו, שזאת גם העברית הגדולה. שזאת העברית שמעבר לנו. משהו במילים האלה גורם להרגיש שהעברית הזאת אומרת איזשהן דברים עתיקים שלא התכוונו אליהם בפירוש. לא שהן נכתבו כבר. אף מילה בשיר הזה לא נכתבה על ידי מישהו אחר קודם. השיר הזה לא רצוף ציטטות מן התנ"ך או מן התלמוד או משירת ימי הביניים או מכתבי קדמונים האחרים. לא. למרות שיש כאן דברים שנדמה כאילו הם נכתבו בתנ"ך. אבל זה לא הנקודה. הנקודה היא זה שכמה מן המילים שאנחנו מדברים בהן, הן עתיקות מאוד שלא כמו היוונית המודרנית, שהיא שפה שונה לגמרי מהיוונית הקלאסית, העברית המודרנית יצאה מתוך העברית העתיקה ובהרבה מובנים היא ממשיכה אותה. וההמשך הזה הוא הדבר החשוב כל כך להבנת הסיפרות העברית החדשה כולה. משום שהיא מתרחשת היום ובכל זאת היא משתמשת בלשון העברית ככלי אדיר מימדים שהתחיל לפני אלפי שנים. לדוגמה, בפתיחה של השיר הזה אפשר לראות דבר מעניין מאוד. בשורה הראשונה הוא אומר, "כאנשים רבים, רגע אחד, "שקט בבקשה, אנא, אני רוצה לומר דבר מה". והנה, מי שקרא את התורה ומי שמכיר אותה לאו דווקא בע"פ, אבל מכיר אותה יודע שבספר בראשית בפרק ל"ז, ראובן כשהוא רואה את הבור הריק, כלומר הוא רואה את הבור אחרי שמכרו את יוסף, הוא אומר הילד איננו ואני אנא אני בא. הוא רואה את הבור הריק והוא מבין שקרה משהו נורא על אחיו לאחיו, ואני אנא אני בא פירושו מה יהיה עלי בלכתי אל אבינו. וכאן מה שנאמר בשיר אלה מילים אחרות לגמרי. "אנא אני" זה נכתב אחרת זה לא "אנא אני בא". אבל מי ששומע את המשפט הזה שומע עוד משפט העברית העתיקה מתהדדת בתוך העברית החדשה. היא לא מצוטטת, היא נמצאת בתוכה.זה המקום שאליו וממנו אנחנו הולכים כשאנחנו קוראים שיר עברי. זו השפה העברית החדשה והיא מדדה אפשר לומר ולפעמים מחוללת על מישורים רחוקים מאוד של היסטוריה של הקשר על זה ועל ההתהוות הזאת אנחנו נדבר. אבל אנחנו צריכים לחזור עכשיו לא חמישים שנה אחורנית, אלא מאה ועשרים שנה אחרונה. אל השנים שבהן קרה הדבר שבו שינתה הציונות את ההנחה בדבר השימוש של העברית. [אין_קול]
