השיעור של היום יוקדש לנתן אלתרמן. מצד גילו, הוא צעיר בכ-10 שנים מאברהם שלונסקי, הוא נולד ב-1910. וגם הוא שייך לאותה עליה השלישית שהגיעה בראשית שנות ה-20 לארץ ישראל. והוא אולי המשורר המשפיע ביותר על תודעת השירה. ותפיסת השירה כולה בהקשר הישראלי סביב שנות הקמת המדינה. משנות ה-30, בעיקר בשנות ה-40 ובשנות ה-50 השפעתו הייתה כובשת. הוא היה המשורר המשפיע ביותר, האהוב ביותר. פופולרי ביותר. ובעיקר הוא היה מעורה בחיי היומיום הישראליים משום שהוא פיצל את עבודתו הספרותית לעבודה עיתונאית, שבה הוא כתב שירה עיתונאית יחידה במינה. שהתפרסמה במיוחד באותו טור, שניתן לו בכמה עיתונים, הטור השביעי. אבל הוא עשה את גם קודם, בטורים שנקראו רגעים. ובטור השביעי הזה הוא הגיב למאורעות היום, הן במהלך מלחמת העולם השניה והן בשנים שאחריה ושנות מלחמת השחרור. ויצר באמצעות הזיקה בין שירי היומיומים, אם אפשר לומר, לבין השירה הגבוהה, השירה האמנותית, איזו זרימה של תפיסה בין מהות השיר לבין המציאות הפוליטית היומיומית הארצישראלית ואחר כך הישראלית בראשית קיומה של המדינה. ההשפעה הבלתי רגילה שלו דומה אולי רק להשפעתו של ביאליק בדורו. וכמו ביאליק גם לאלתרמן היו מעין דור אלתרמן, כמו דור ביאליק. מעין פליאדה של משוררים שהושפעו ממנו השפעה עמוקה וחלקם היו מחשובי המשוררים של הדור שבא אחריו. אי אפשר להבין את השירה הישראלית כולה, עד היום למעשה בלי אלתרמן. הן מצד ההשפעה החיובית שלו, כלומר אלו שהושפעו על ידי שירתו והן מצד ההתנגדות לה, המרד בה, שעיצב בראשית שנות ה-60 את הזהות של השירה הישראלית החדשה שבאה אחריו. הדבר המרתק בכניסה של אלתרמן אל השירה העברית הישראלית היא, זה, שהשירה הלא עיתונאית שלו השירה האמנותית שלו עד שלבים מאוחרים מאוד הסתירה את הזיקה שלה להווה ולהתרחשות ההיסטורית בת הדור. יותר מזה, הספר הראשון והמשפיע ביותר, שהוא אולי ספר השירה המשפיע ביותר של השירה הישראלית אי פעם הוא 'כוכבים בחוץ', 1938. מתרחש כמעט כולו בזמנים אחרים. מין התרחשות שבימי הביניים, או בכל המאות שקדמו לעידן המודרני. משהו טרום מודרני. שמתרחש בדרך כלל בכפרים, יערות, שדות. פונדקים, במרכזו פונדק ודמות נשית. המכונה פונדקית. ובולט עוד יותר זה שהוא לא מתרחש כאן. הוא לא מתרחש בארץ ישראל ורוב שיריו אינם מתייחסים לבניין הארץ ולפרוייקט הציוני. ודווקא הספר הזה שהוא מהבחינה הזאת יוצא דופן, הוא פונה עורף כמעט למקום ולזמן, הפך לספר המשפיע ביותר. ואי אפשר שלא לפתוח בשיר הפותח, שמונח בפיתחו כמין תמרור, כמין שער שהולך לבשר על העולם האלתרמני כולו. משום שאלתרמן בנה עולם. עולם עצמאי וירטואלי ששייך לשירה. תפיסת השירה הסימבוליסטית של אלתרמן היא קיצונית מאוד. וכל האלמנטים בה נמצאים במישור מוסט. עליון, אפשר לומר, אידאי ואידיאלי. "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא "והדרך עודנה נפקחת לאורך. וענן בשמיו ואילן בגשמיו "מצפים עוד לך עובר אורח. והרוח "תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך. "וכבשה ואיילת תהיינה עדות "שליטפת אותן והוספת לכת. שידיך ריקות "ועירך רחוקה. ולא פעם סגדת אפיים. "לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה "וצמרת גשומת עפעפיים." הגיבור של השיר הזה ושל שיריו כמעט כולם, לאורך כל הספר הזה הוא עובר אורח. הלך, אדם באשר הוא. לא איש עיר ולא איש בניין, ולא איכר. קצת מזכיר את אשרי הזורעים של אברהם בן יצחק, "אשרי הזורעים ולא יקצורו. "כי ירחיקו נדוד". האיש הנודד הוא האדם הראוי. הוא האדם הנכסף והמתעצב לאורך התופעות של העולם. אבל צריך להתעכב על המשפט הפותח. "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא "והדרך עודנה נפקחת לאורך". המילה הזאת עוד, פותחת כאן ונמצאת לאורך הספר הזה לעשרות, קובעת הספר הזה נכנס לתוך מנגנון של תנועה שהולך ונמשך הרבה לפני כן והוא ימשיך עוד הרבה אחרי כן. לא כאן ולא בזמן הזה מתחיל הסיפור הזה. יש איזשהו דבר נצחי שהספר מבקש להתחבר אליו. והדבר הזה גם מכונה כאן בעוד מילה, היא ניגון. בלי לומר בדיוק מהו הניגון הזה. ראו, לא מנגינה לא נעימה, אלא ניגון. אותה מילה עברית שקשורה במוזיקה או בשירה דתית. ובדורות האחרונים בעיקר בחסידות. זה הניגון, זה המצב שהוא גם כששרים אותו לא מעתיקים אותו בדיוק. אלא נכנסים אליו. הוא חלק מדבר שקודם לך ואתה מקבל אותו כמנהג. שהולך וגם מונחל הלאה. והוא פונה אליך, אליך, אתה הוא העובר אורח. ואתה זנחת אותו לשווא. נדמה היה לך שתוכל לזנוח אותו. לא הצלחת. מצד אחר, הדבר שלמענו זנחת אותו הוא בבחינת שווא. וכאן כבר מתחיל אלתרמן לרקום את הזיקות בין הניגון לבין התופעות שנמשכות ממנו. והראשונה ביניהן היא הדרך. הדרך היא מרכזו של הספר הזה. לאורך כל כולו הדרך הזאת עוברת. דרך שהיא איזושהי נקודת חיבור בין אדם ועולם. המחשבה או המישור הפילוסופי הינו דרוך מאוד, גם אם זה נשמע מאוד מאוד רחוק. מין ההתנגדות הכל כך ספונטנית של הטקסט הזה יש משהו דרוך מאוד במחשבה על אדם, עולם וקו החיבור או סדק המגע או הזרוע המושטת מצד העולם אל האדם היא הדרך. והמכלולים האלה של תנועות, הדרך הגשמים, העננים, הרוחות, החורשות, החיות, הנשים. כל הדברים האלה הם איזשהו המשך או שיקוף של המילה ניגון בדרכים אחרות. מעניין לראות שאלתרמן ששוקל את השיר בדרכם של המשוררים בני הדור, באופן מאוד מאוד מדוייק ומדוקדק. השיר כולו ככה אנפסטי. "עוד, חוזר "הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך". הוא מקפיד להפריע לרגע למשקל הזה. הוא עושה את זה בסוף הבית השני. אני מתעכב על כך משום שהדבר הזה ילמד משהו על עולמו הפואטי של אלתרמן ועל השיעור המדוייק מאוד שהוא רצה לתת לבני דורו בתחום הזה. הבית השני, "והרוח תקום ובטיסת נדנדות "יעברו הברקים מעליך. וכבשה ואיילת תהיינה עדות "שליטפת אותן והוספת לכת". כאן חסרה הברה. כאן יש חסר. העניין הזה איננו סתם דקדוק עניות של מנתחי ספרות. שמתם לב שזה המקום שבו הוא אומר הכבשה והאיילת תהיינה עדות שעצרת רגע. שליטפת, שהתעכבת רגע, ואז המשכת ללכת. ובהקבלה לעצירה ולהמשך התנועה שהשיר מדבר עליהן, הוא גם מעיד על איזו תגובה במשקל. כאילו יש כאן שני מישורים ואחד מגיב לשני. באופן מאוד דרוך מצד המחשבה. חשוב גם לראות שהאדם הזה הוא חסר קניינים. והשימוש כאן הוא לגמרי סימלי, "ידיך ריקות". "עירך רחוקה". אתה רחוק ממקומך, אתה לא במקומך. ברור שזה גם לא ציון. אלא מקום אחר לגמרי. הספר המשפיע ביותר של השירה העברית החדשה מהבחינה הזאת, תולש את עצמו מהסיפור הציוני. ואולי דווקא משום כך הוא מוצא את דרכו בצורה כל כך ישירה ללבות הקוראים אותו שהפכו אותו לממש לאיזה מין כלי לחיות מבעד לו. הוא נתן לבני דורו מילים, אם אפשר לומר.
